בתקופה בה אנו חיים, כאשר ברחבי תבל משתוללת מגפת הקורונה, שכבר הביאה למותם של כ-2 מיליון בני אדם מתוכם כ- 5,000 ישראלים, בולטת ומתריסה תופעת הבדלנות של חלק מהעדה החרדית. אי ציותם של חלק ממנהיגיה הרוחניים לחוקי המדינה ושתיקתם הרועמת של נציגיה בכנסת ובממשלה מעוררים כעס רב בקרב שאר חלקי החברה הישראלית. תופעה הרסנית זו מחזירה אותנו לעמדתם של דייני בתי הדין הרבניים כלפי פסקי דין של ביהמ"ש העליון המהווים הלכה המחייבת את מערכת המשפט בישראל, אך לא בהכרח את בתי הדין הרבניים.

דייני ביה"ד הרבני האזורי בבאר שבע יצאו בדצמבר 2018 במתקפה נגד ביהמ"ש העליון. דייני בית הדין בראשותו של  אב בית הדין, הרב אליהו אריאל אדרי, והדיינים הרב אברהם צבי גאופטמן והרב אבידן משה שפנייר יצאו נגד ההלכה המתקדמת והעדכנית שקבע ביהמ"ש העליון לפיה מזונות הילדים  מגיל 6-18 שנים, במקרים של משמורת משותפת, לא יחולו רק על האב אלא על שני ההורים, בהתחשב ביחס שבין הכנסותיהם ובמשך הזמן שהילדים שוהים אצל כל אחד מההורים. הדיינים קבעו כי יישום הלכת ביהמ"ש העליון  עלולה לגרום "חרפת רעב לאימהות וילדים" מכיוון שעפ"י  פסק הדין המהפכני של ביהמ"ש העליון, נטל המזונות לא יחול רק על האב, אלא גם על האם ודמי המזונות ייקבעו בהתאם ליחס בין ימי השהייה אצל האם לבין ימי השהייה אצל האב וליחס בין הכנסותיהם של שני ההורים.

הדיינים לא הססו לקבוע, כי  בתי הדין הרבניים אינם כפופים להלכת העליון בנושא השוויוניות במזונות. עוד מביעים הדיינים אכזבה מהיחס של בית המשפט העליון למשפט העברי. "אם כך הוא היחס למשפט העברי בחוק המזונות, שכל-כולו מבוסס עליו, מה יהיה היחס בחוקים שזיקתם למשפט העברי פחותה?!", נכתב בפסיקת הרבני.

רבות דובר ונכתב על "מהפכת השוויון בנטל המזונות" ששינתה את הטרמינולוגיה בבתי המשפט לענייני משפחה. המהפכה הינה תולדה של  פסק דין של בית המשפט העליון, המוכר כהלכה 919/15, שקבע שוויון מלא בין הורים בעלי יכולות כלכליות דומות בנטל המזונות לילדים בני 6 עד 18 – שזכתה לפרשנויות רבות ושונות בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה ובתי המשפט המחוזיים בנוגע למשמעויותיה, השלכותיה ושיטות החישוב  שעלו בעקבותיה.

על מה קובלים הרבנים המכובדים? ככל הנראה, על מה שנראה להם כהתרחקות מהדין העברי הקדום ולאו דווקא מחשש לגורל האם שכביכול תגיע לחרפת רעב בגין ההלכה הנ"ל.

במשך עשרות שנים פסקו בתי המשפט ובתי הדין שהאב יישא לבדו בתשלומי המזונות, המדור ואחזקתו וכן במחצית הוצאות הבריאות והחינוך החריגות ללא כל קשר להכנסותיה של האם. פסקי הדין התעלמו  מהעובדה  שהילדים שוהים  גם אצל האב בזמנים קבועים, (ברוב הסכמי הגירושין נקבע, שהקטינים ישהו אצל האב פעמיים שלוש בשבוע ובכל סופ"ש שני, במחצית החגים ולעיתים גם במחצית החופשות).  

בתקופה בה נחקק הדין העברי, אימהות עבדו בניהול וארגון משק הבית, במילוי מצוות "פרו ורבו" ובגידול וחינוך הילדים. עול פרנסת המשפחה היה על כתפיו של האב.

התמורות והמהפכות המגדריות, שהתחוללו ברבות השנים, הביאו את גדולי הדור לאמץ פרשנויות  המקרבות את הדין העברי למציאות החברתית-כלכלית שהייתה באותה עת אך רחוקות מרחק רב מהלכת ביהמ"ש העליון . היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הביע במהלך שנת 2017 את עמדתו בסוגיה הנדונה: "במרוצת השנים חלו שינויים ניכרים בהסדרי המשמורת שהיו מקובלים מימים ימימה, שבגדרם האם נותרה ההורה המטפל בילד לאחר הגירושים, ואילו האב זכה בהסדרי קשר מוגבלים. במקביל חלו גם שינויים במבנה המשפחתי המסורתי ונשים החלו להשתלב בשיעורים ניכרים בשוק העבודה, כך שבמשפחות רבות האב איננו עוד המפרנס היחיד".

עם זאת הרפורמה המהפכנית, שחולל ביהמ"ש העליון, אינה מנותקת לחלוטין מהדין העברי.

 הדין העברי מבחין בין מזונות הכרחיים, שנועדו לספק את צרכיו הבסיסיים של הקטין לבין מזונות "העולים על ההכרחי", שהם "מזונות מדין צדקה". הדין הרבני אימץ את הפרשנות לפיה "אב יהודי חב לבדו ובאופן מוחלט במזונות ההכרחיים, הדרושים לילדיו הקטינים עד לגיל 6" וכך גם נקבע בהלכה 919/15 של בית המשפט העליון, אשר קובעת כי "על האב לשאת לבדו במזונות ילדיו עד גיל 6" .

נראה כי שופטי העליון חששו לזעזע יתר על המידה את הסטטוס קוו שבין מערכת המשפט האזרחית לבין הממסד הרבני.

מן הראוי להדגיש, כי ההלכה המטילה על האב לשאת לבדו במזונות ילדיו עד גיל 6 מחייבת את שופטי בתי המשפט, אך בהליכי גישור, רשאים ההורים להסכים, כי עקרון השוויון בנטל על הוצאותיו של קטין יחול גם על קטינים בגילאי 0-6.

שופטי בתי המשפט לענייני משפחה אכן מאשרים הסכמי גירושין, שנערכו בגישור ברוח האמור לעיל ובלבד שיש בהסכם מענה הולם לכל צרכיו של הקטין.   

עד לפסיקת ההלכה הנאורה של ביהמ"ש העליון, לא ראו בדר"כ מערכות בתי המשפט  ובתי הדין לנכון להתחשב בעובדה שברוב המקרים, הילדים שוהים גם אצל האב פעמיים – שלוש בשבוע ובכל סופ"ש שני לסירוגין וכן מחצית מימי חופשה ומכאן, שגם הוא  נשא בנטל ההוצאות על הקטינים . המצב לעיל, הביא אבות רבים למצבי דחק, השפלה ומשברים כלכליים, שהקשו עליהם להמשיך לנהל את חייהם בתנאים סבירים. לא אחת נשמעו טענות על אבות, שנאלצו לשלם מזונות בשיעור של  60%-80% מהכנסתם. קול צעקתם על העוול, שנגרם להם והחשיפה בכלי התקשורת  הביאו להקמת ארגונים ועמותות למען אבות גרושים.

פסיקתם של דייני ביה"ד הרבני בבאר שבע, כפי שנכתב לעיל, מעלה שוב את שאלת כפיפותם של כל מוסדות החוק במדינה לביהמ"ש העליון, כמקובל בכל המדינות הנאורות  והדמוקרטיות. הגיעה העת, שכנסת ישראל תקבע בצורה, שאינה משתמעת לשני פנים, שגם בתי הדין הרבניים יוכפפו להלכות ביהמ"ש העליון. לאחרונה נראה, כי חלק מדייני בתי הדין הרבניים נוטים להתחשב במידת מה בהלכת העליון ונותר רק לקוות שמגמה זו תתרחב עד כדי אימוץ מוחלט של הלכת העליון.